מקום מיוחד להורים ולמשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים, מקום מיוחד, הורים, ילדים, חינוך מיוחד, צרכים מיוחדים, נכות פיזית, ליקויי למידה, הפרעות קשב, ADHD, ליקויי ראייה, ליקויי שמיעה, ליקויי שפה, פיגור, תסמונת, אוטיזם, PDD, אספרגר
חוקים וזכויותחוקים וזכויות
גופים וארגוניםגופים וארגונים
חינוךחינוך
בריאותבריאות
רווחהרווחה
הורות ומשפחההורות ומשפחה
ציודציוד
המעבר לבגרותהמעבר לבגרות
פנאיפנאי











השימוש באתר הנו באחריותו הבלעדית של המשתמש בתנאים המפורטים להלן


 
 

דף מאגר ראשי > ליקויי שמיעה
דף מאגר ראשי > בריאות > טיפולים בבעיות שונות > שמיעה


אסטרטגיות, דוגמאות ורעיונות ליישום עקרונות הגישה השמיעתית-מילולית (Auditory-Verbal)
מחברת: אסנת בן צור
או"י ישראל

בפרק הקודם תוארו עקרונות הגישה השמיעתית-מילולית (Auditory-Verbal). בפרק זה נדון ביישום חלק מאותם עקרונות, ומטרתו לתת אסטרטגיות ורעיונות מעשיים להורים, כדי לעזור לילדם לקוי השמיעה לשפר את יכולתו התקשורתית דרך ערוץ השמיעה.

אסטרטגיות להקשבה (להבהרת המסר המילולי)

ניתן להשתמש בכמה דרכים כדי לעזור לילד להבין מסר מילולי מסוים, אותו אנו מעוניינים להעביר לו. דרכים אלו כוללות שימוש בהדגשה או הארה אקוסטית, ארגון הסביבה האקוסטית, מתן זמן תגובה, שימוש בעצירה, מתן אפשרויות בחירה, מתן אפשרויות חלופיות, הסבת תשומת לבו של הילד, ויצירת ציפייה שמיעתית.

א.הדגשה/הארה אקוסטית: מתייחסת לשימוש ברמזים ובאמצעים שמדגישים צליל או מילת מטרה. תחילה משתמשים בהדגשה מרובה ובהדרגה עוברים להעברת המסר השלם ללא הדגשה. לדוגמה: הילד רכש זה עתה מילה חדשה - כפית. תחילה נלמדת המילה בבידוד, בלי מילים לפניה או אחריה. בשלב הבא נותנים למילה הדגשה אקוסטית בסוף המשפט: " אתה יכול בבקשה לתת לי את ה... כפית" (שלוש הנקודות מייצגות פסק זמן). אחר-כך אומרים אותו משפט ללא השימוש בפסק הזמן. יותר מאוחר מכניסים את המילה לאמצע המשפט: " תן בבקשה את ה...כפית... לאימא " . לבסוף אומרים את המשפט ללא הדגשה: " תן בבקשה את הכפית לאימא". כאשר רוצים להדגיש את הצליל אותו השמיט הילד או שיבש, אפשר לעשות זאת על-ידי "משיכת הצליל", אם הוא צליל ממושך, למשל: מממ....תוק, ססס....תם, ארנ.....בת. אם זהו צליל פוצץ (ב,פ,ת,ד,ק,ג), אפשר לבצע את ההדגשה על-ידי מלמול חזרתי: תתתת...תודה. דרך נוספת להדגיש צליל מסוים היא להשתמש בלחישה, היות ובלחישה אין כלל קוליות ולפיכך אין מיסוך של הצלילים הקוליים והתנועות. למשל, אפשר לנסות להפיק "ק" בלחישת "קו-קו!", או "כן".

הדגשה מסוג אחר יכולה להיעשות על-ידי חזרה על השיבוש של הילד. למשל, אם הילד אמר " תותה", נשאל באינטונציה (הנגנה) של שאלה: "תותה?". אם הילד לא יתקן בעצמו, נחזור על מה שאמר: "אתה אמרת תותה. אתה יכול להגיד תודה?", או אפשר לספק לו את הדגם הנכון, בעזרת שיתוף של ילד נוסף או מבוגר נוסף, שיאמר לנו "תודה" בתמורה לדבר מה, בנוכחותו של הילד.

הדגשה אקוסטית נוספת יכולה להיעשות גם על-ידי דגם מתאים של הנגנה או שירה. למשל: בכדי ללמוד את המבע (קול ביטוי מילולי להבעת רעיון או יחידת מחשבה שלמה) "בוקר טוב" - אפשר להשתמש בשיר קיים, או אפילו ל'המציא' מנגינה: " בו-קר-טוב-ל-ד- נה". זהו מקצב שונה מדיבור רגיל עם הפרדה להברות אשר עוזר לתפוס את הצלילים השונים בצורה ברורה יותר.

לפי אותו עיקרון, כאשר רוצים להדגיש מילות קשר אותן לא תפס הילד - " נסעתי עם סבא ו...סבתא " – ו' החיבור מודגש על-ידי קול מעט יותר חזק, ומופרד מהמילה "סבתא". אחר כך, מורידים את ההדגשה.

ככלל כדאי לנסות תחילה לתקן שיבושי היגוי דרך הערוץ השמיעתי, ורק אם אין לילד אפשרות לשמוע את הגירוי השמיעתי באופן יעיל, לעבור לערוץ החזותי. כאשר יודעים בוודאות שהילד רכש את הצליל חוזרים לערוץ השמיעתי. חשוב להיזהר, יחד עם זאת, לא להפוך את התקשורת הטבעית עם הילד ל"שיעור היגוי". התקשורת צריכה להיות ספונטנית, קולחת, ללא "מבחנים" לאורך כל היום.

ההצעות לעיל יעילות יותר ללמידה הפורמלית או החצי פורמלית שמתרחשת במהלך היום. 'תיקונים' אפשריים במהלך שיחה טבעית יהיו יותר בכיוון של "אה, התכוונת ל...?" או על-ידי שימוש בטכניקות שיפורטו בהמשך של שפה אימהית (שפה בה משתמשים אימהות ואבות עם ילדים עד גיל שלוש בערך על מנת ליצור יחסי-גומלין תקשורתיים - ללמדם לקחת תור ב"שיחה", לאפשר להם להבין את הסיטואציה התקשורתית, וללמדם שפה).

ב. ארגון הסביבה האקוסטית: לדאוג להפחתת הרעש הסביבתי, או לדבר קרוב לאוזן הילד.

ג. מתן זמן תגובה: כדאי לאפשר לילד זמן תגובה קצת יותר ארוך מאשר היינו מאפשרים לילד שומע, ולא לקפוץ או להגיב בשבילו או במקומו. יש לזכור, כי לילדים לקויי שמיעה אשר נמצאים בשלב של רכישת השפה יש צורך בזמן ארוך יותר לתהלוך ולעיבוד הקלט השפתי.

ד. שימוש בעצירה: דרך נוספת להסב את תשומת לבו של הילד היא להשתמש בעצירה במהלך המשפט, כדי לתת לילד אפשרות להשלים את המשפט, או את המילה המסוימת אותה אנו רוצים להדגיש, למשל: "אתמול נסענו ל... "; " מחר יש יום-הולדת לת...".

ה. מתן אפשרות בחירה: לשאול שאלות שמאפשרות תשובה של יותר מ"כן" או "לא". לדוגמה: במקום לשאול "אתה רוצה חלב?", לשאול "אתה רוצה חלב, או שוקו?". השאיפה לטווח הארוך היא שהילד יוכל לתקשר בצורה טבעית, ולכן בהדרגה אנו עוברים מסט סגור לסט פתוח. לדוגמה; בשלב הראשון נבקש או נעשה דבר מה עם הילד על הרצפה או ליד השולחן כשהפריטים (ספר, לוטו וכו') מולו (סט סגור). בשלב הבא נדבר או נבקש מהילד משהו שלא נמצא מולנו "כאן ועכשיו". "אתה יכול להביא מהחדר שלך את המגפיים והמעיל?" (סט פתוח).

ו. מתן תחליפים למילה או מבע שהילד לא הבין: כאשר נתקלים במילה שהילד עדיין לא מבין, השימוש במילה אחרת קרובה יעזור לילד בהדרגה לרכוש את המילה החדשה. למשל, אם הילד לא מכיר את המילה "כורסה", נאמר לו בתחילה "כיסא" ורק אחר כך נלמדו להבחין ביניהם. דרך נוספת להדגיש מילה או מבע שהילד לא הבין היא לחזור על המבע או המילה, או לחזור עליהם במילים אחרות (פרפרזה). ניתן גם לעשות שימוש בהפכים, כגון "זה לא בן, זו ...", או לתת הגדרה, כמו "זה משהו שיושבים עליו", או לתת שם של קטגוריה: "זו חיה". כמו כן, שימוש בחרוז ("זה דומה ל..." או "זה מתחרז עם ..."), יכול לעזור לילד לרכוש מילה או מבע חדשים.

ז. הסבת תשומת הלב של הילד: למשל, " תקשיב טוב!".

ח. יצירת ציפייה שמיעתית: נתינת הגירוי השמיעתי, לפני שהילד רואה או מקבל את הגירוי החזותי, על-ידי שימוש בקולו של הדובר או השמעת צליל של משחק שהילד אוהב. דוגמה נוספת יכולה להיות, הכנה ליציאה לטיול "אתה יודע מה נעשה עכשיו? אנחנו נלך לטיול בגינה", כאשר במקום שמיד נתכונן ליציאה לטיול, נמתין מספיק זמן כדי שהילד יבין את המסר השמיעתי. ניתן ליצור ציפייה שמיעתית גם כאשר מספרים או מקריאים סיפור ודואגים להכין את הילד למה שיקרה בהמשך, בעמוד הבא: "אתה יודע מה יקרה אחר כך? הנסיך ייתן לשלגיה נשיקה והיא תתעורר", ואז, רק אחרי ההכנה, להפוך את הדף.

הערה: בזמן הקראת סיפור, כשם שאנו מספרים לילד צעיר שומע, בדרך כלל כשהוא יושב עלינו, כך גם עם ילד לקוי שמיעה, אנו יושבים כשהספר ממולנו ומדברים סמוך לאוזנו של הילד.

אסטרטגיות לעידוד שפה ותקשורת

עד כה נתנו דוגמאות מספר שמטרתן לשפר את יכולת ההקשבה של הילד. כעת נעבור לדוגמאות, שגם הן לקוחות ממצבים יומיומיים ושמטרתן לעודד שפה ותקשורת באופן כללי:

א. התאמת הפעילויות השונות לילד, לגילו, לשפתו, ולאופיו: כל פעילות שהילד בוחר לעסוק בה יכולה לספק אמצעי מצוין לשפה ותקשורת בין ההורה לילד. תנו לילד להוביל את הפעילות - כך הוא יהיה קשוב ומעוניין יותר בהמשך הפעילות.

ב. חשוב להיענות לניסיונותיו התקשורתיים של הילד ולהגיב עליהם באופן שיעודד המשך על ידו: לדוגמה: כדי למשוך תשומת לב, תינוקות וילדים צעירים מתקשרים לא רק במילים בודדות, אלא בעזרת מגע, חיוך, מבט וכו'. ההורה שקולט את הניסיון התקשורתי של ילדו, יכול להגיב הן בתגובה בלתי מילולית והן בתגובה מילולית ("כן, הנה הדובי שלך"). עם ילדים קצת יותר מבוגרים, תגובה אפשרית של ההורה יכולה להיות: "מה קרה?" וכך מחזירים את הכדור התקשורתי אל הילד. כאן ברצוני להעיר הערה כללית: יש להימנע משימוש רב מדי בשאילת שאלות ובמתן הוראות, מכיוון שאלו משאירים את השליטה בתקשורת רק בידי המבוגר. הילד נשאר פסיבי. למשל, קיימת נטייה לשאול את הילדים שאלות רבות כגון: "מה זהו", מעצם הצורך לבדוק שהילד אכן למד את המילה. אך זו אינה דרך טבעית, ואין צורך לבחון את הילד כל הזמן. עדיף יותר להשתמש בהערות פתוחות שמשאירות לילד את הבררה להמשיך את ה"פינג-פונג" התקשורתי. למשל, הערה של ההורה "יש לי גולה", נותנת לילד כמה בררות תגובה, בעוד הערה "מה זהו" או "רוצה לשחק בגולה?" מאפשרת לילד רק תשובה אחת של כן או לא. נטייה נוספת של הורים ומטפלים היא לתת לילד הערכות מוגזמות על הדיבור כגון, "דיברת יפה!" או מחיאת כפיים. כדאי יותר להגיב נכון לתקשורת שלו (לתת לו את מה שרצה או ביקש).

ג. רעיונות לעידוד שימוש בשפה:

  • במקום לצפות תמיד מראש את הצרכים של הילד (לתת לו מיד כוס חלב שהוא אוהב), לשאול אותו: "אתה רוצה מיץ, חלב, או מים?" בתחילה נאפשר לו להצביע אבל בהדרגה הוא יצטרך לענות מבלי שהוא יראה את האפשרויות השונות שבמקרר.
  • להתעלם במכוון מדברים מעניינים שקורים סביבו. הילד ירגיש צורך לדבר עם המבוגר המתעלם.
  • להעלות ציפיות ככל שהילד גדל. למשל, אם פעם הסתפקנו כשאמר "עוגייה", בשלב הבא נגיב למבע כזה ונאמר: "אהה, כן, זאת עוגייה", בציפייה שיאמר: "אני רוצה עוגייה". אם הוא לא אמר זאת, אפשר להשתמש בילד או במבוגר אחר להדגמה (הם יבקשו ואז נתן להם עוגייה), וכשהילד לקוי השמיעה יחזור על המבע יקבל גם הוא עוגייה.
  • "לחבל במכוון". ההורה או המטפל בכוונה יגרום לדברים לקרות, כגון לטעויות, או למשהו שנתקע, או למכסה שלא נפתח, וכו' ויתעסק במשהו אחר, עד שהילד יפנה אליו בבקשה לעזרה. לדוגמה: להזמין את הילד לשולחן מבלי שיהיו סביבו כיסאות; לסגור שרוול אחד במעיל; להחביא "הפתעות קטנות" בתוך הנעליים שלו; להניח תמונה מתחת לדלת של חדרו; לשבור את השגרה ב"שטויות" כגון: למזוג מיץ מבקבוק סגור, לחפש את הדבק ולמצוא אותו בפח האשפה, וכו'.

ד. להשתמש ב"שפה אימהית" ללימוד השפה:

  • לדבר יותר לאט, בעצמה ובגובה קול נורמליים של ילד צעיר שומע.
  • לחקות את המבעים של הילד. חיקוי הנו חלק חשוב ביחסי-הגומלין הורה- תינוק, במיוחד בשנת החיים הראשונה. בחיקוי, ההורה מגיב לרמזים של הילד, משתתף אתו במה שמעניין אותו, וזה יכול להיות מהנה בעבור שניהם.
  • לעזור לילד על-ידי נתינת המילה/המבע. למשל, הילד מסתכל על משהו או אפילו מנסה לומר משהו, וההורה נותן לו את המילים המתאימות לסיטואציה: הילד מצביע על משאית גדולה שהוא רואה מבעד לחלון, וההורה מגיב: "הי, תסתכל! משאית גדולה."
  • להרחיב את המבע של הילד. דוגמאות: הילד אמר: "כלב פיפי". ההורה מרחיב: "הכלב עשה פיפי על הרצפה", או הילד אמר: "נעליים אבא" וההורה מרחיב: "כן, אלו הנעליים של אבא".
  • שימוש במשפטים מתאימים, באורכם ובמורכבותם, ליכולתו של הילד.

הערה כללית: התקשורת עם הילד צריכה להתבסס על הערוץ השמיעתי, כפי שצוין עד כה, והקלט השמיעתי, הוא הבחירה המועדפת. יחד עם זאת - שימוש בג'סטות (מחוות) הנו הכרחי בתקשורת הראשונית עם כל ילד (גם עם ילד שומע) עד גיל שלוש בערך. שימוש טבעי בג'סטות הנו חשוב, אולם יש להיזהר מלהגיע למצב שבו רוב המסר המילולי מועבר דרך הג'סטות.

סיכום

ההנחה בבסיס הגישה השמיעתית-מילולית (Auditory-Verbal) היא, שהילדים לקויי השמיעה ברובם, יכולים ללמוד לשמוע להבין, ולדבר, על פי שלבי התפתחות השפה הטבעיים. הנחה זו נכונה בתנאי שנספק להם סביבה שפתית-שמיעתית עשירה.

התמודדות עם ליקוי שמיעה של ילד מהווה לא רק אתגר חינוכי, אלא גם קושי רגשי. המטפלים צריכים להיות מוכנים להתייחס בהזדהות לרגשות ההורים ולצורכיהם, לספק להורים מידע על ליקוי שמיעה והשלכותיו, על דרכים שונות לשיקום, ולהפנותם למקורות עזרה ותמיכה נוספים בעת הצורך. חשוב בעיקר שהמטפלים יתייחסו אל ההורים כאל שותפים, שהרי הם הסוכנים החשובים בתהליך.


ביבליוגרפיה
שם כותר: אסטרטגיות, דוגמאות ורעיונות ליישום עקרונות הגישה השמיעתית-מילולית (Auditory-Verbal)
מחברת: בן צור, אסנת
בעלות: או"י ישראל
מקור הפריט: סוד השמיעה : ילדים לקויי שמיעה לומדים לשמוע ולדבר, 1998 -
הערות:

1. הספר נכתב ונערך על ידי הורים לילדים חרשים ולקויי שמיעה.
2. עורכת ראשית: ד"ר דליה שטרנברג.



החומר באתר זה הינו לשימוש פרטי של הורים ואנשי מקצוע לצורך קבלת מידע בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצוינים בתחתית כל פריט.


האנשים שמאחורי האתר כיתבו אלינו המרכז לטכנולוגיה חינוכית מרכז מידע, הכוונה וייעוץ להורים (ע.ר.) מפת האתר כיתבו אלינו